על אלימות ועל לאהוב את הגוף שלנו

היי לכולם!
השבוע פתחתי מספר שיעורים חדשים בבית זית, בהתרגשות רבה. אחד מהם היה יוגה למבוגרים.
יוגה, למי שלא יודע, היא הרבה מעבר לאימון גופני - מדובר בפילוסופיה ארוכת שנים. לפני שפתחתי את הקבוצה החלטתי שבתחילת כל שיעור אכניס הסבר קצר, בכל פעם על עקרון אחר מתוך הפילוסופיה הזו. לשיעור הראשון בחרתי בעקרון שנקרא אי-אלימות ('א-הימסא').
העקרון הזה מדבר על כך שעלינו להתנתק מאלימות. נראה מאד מובן מאליו, נכון?
אם תחשבו על זה, אנחנו רגילים להתייחס לאלימות במובן של התנהגות ישירה (מכות) ופחות ישירה (לעקוף בתור), ובמובן של מילים (לקלל). מה שאני אוהבת בעקרון הזה, הוא שיש כאן אלמנט נוסף, פנימי יותר - אלימות במובן של מחשבות ורגשות. כלומר, אם אני מאד כועסת על מישהו וחושבת עליו מחשבות רעות, זה רע בדיוק כמו לקלל אותו - האלימות אמנם לא יוצאת החוצה, אך היא נמצאת בתוכי, מעכירה את הטוב שבי ומתישהו סביר להניח שהיא תפרוץ ממני.

בנוסף, בעקרון הזה מודגשת האלימות הפנימית, ובתוכה גם האלימות כלפי עצמנו - חשבו על זה רגע: כמה פעמים ביום אנחנו כועסים על עצמנו, חושבים על עצמנו דברים רעים, מבקרים את עצמנו? לצערי, אין ספור.

בחרתי בעקרון הזה לשיעור היוגה הראשון כיוון שפעמים רבות אנשים מגיעים לעשות ספורט לא מהסיבות הנכונות. המטרה שלנו היא לעבוד עם הגוף שלנו, לטובתו, ולא נגדו!
למשל, פעמים רבות ביוגה אנשים מגיעים לשיעור עם מטרה - היום הם יצליחו עמידת ראש; או שהם מרגישים מתוסכלים כשהם לא גמישים כמו אחרים. זה קורה כמובן בכל סוגי הספורט - בזומבה אני צריכה להזכיר לאנשים שהם באו להנות, לרקוד, להזיע.. ההרזיה היא הבונוס, לא המטרה. בשיעורי עיצוב הגוף שלי אני אומרת שוב ושוב כמה חשובה היציבה הנכונה וחיזוק הבטן כדי להיפטר מכאבי גב, הרבה לפני שחשובים הריבועים בבטן...

בתחום העיסוק שלי, לצערי הרב, רוב המדריכים, העסקים והחברות משווקים את עצמם דרך תמונות של נשים רזות (וכמובן חצי ערומות ברוב המקרים) או תמונות לפני/אחרי, דרך סיסמאות כמו 'הכיני את גופך לקיץ/לביקיני' ובנוסף דרך עידוד רגשות כעס, שנאה ואשמה שלנו כלפי עצמינו. בכל פעם שאני רואה פרסום כזה, כואב לי הלב - כואב לי על הנשים שרואות את הפרסום הזה ובגללו מגיעות לעשות ספורט, כואב לי על הנשים שבחרו בפרסום הזה לשווק את העסקים שלהן, כואב לי שבאופן כללי יותר קל לנו לנוע מתוך שנאה במקום מאהבה.
מתי בפעם האחרונה הלכתם לחדר כושר/לרקוד/ליוגה כי רציתם לעשות משהו טוב בשביל הגוף שלכם?!

הגוף שלנו והנפש שלנו קשורים זה בזו.. ראיתי המון נשים שמגיעות לאימונים עם שנאה כל כך גדולה שהן מזמן שכחו שהגוף שלהן הוא חלק מהן. כשאנחנו מגיעים לחזק את הגוף מתוך רגשות שנאה אליו, הנפש שלנו נחלשת במקום להתחזק ומעגל השנאה מתרחב. אם ננסה להגיע מהמקום ההפוך, נתחיל לאהוב את הגוף שלנו ולבוא בשבילו, הוא יתחזק ואנחנו נרגיש טוב יותר בכל המובנים. האסתטיקה חשובה, אבל היא רק בונוס (!).


*לכל מי שרוצה ללמוד עוד קצת על הפילוסופיה של היוגה, אמא שלי תרגמה ספר מדהים שנקרא 'סוטרות היוגה של פטנג'לי'. לחצו כאן להגיע לאתר שלה.

על (לא) לקחת כמובן מאליו ועל להוקיר תודה

היי לכולם ושבוע נפלא!

ככה נראה הבית שלנו באוסטרליה :-)

אתמול בלילה איתמר ואני צפינו בפרק של 'דה וייס' במיטה, וכשסיימנו הרגשתי שאני חייבת פיפי. כולם מכירים את זה וכולם יודעים כמה זה מעצבן (!). הלכתי לשירותים ובדרכי חזרה לחדר חשבתי כמה כיף זה שאפשר פשוט ללכת בתוך הבית, באור, בלי חרקים... שינוי מרענן אחרי חמישה חודשים של לישון באוטו - כל פעם שיש פיפי בלילה צריך לחפש את הפנס, לשים את המעיל, לצאת מהאוטו, ללכת לשירותים בתקווה שלא יפגשו אותי צפרדעים, חרקים, נחשים, צרצרים, עכבישים וכו'... - זה היה מאד שונה בשבילי להוקיר תודה על החיים השגרתיים בארץ - במיוחד שהטיול המדהים שלנו כבר נראה כל כך רחוק...

זה הוביל אותי לחשוב על כך שאנחנו לא אומרים מספיק תודה. לא לאחרים, וגם לא לעצמנו - לא בקול, ולא בשקט. בעיניי, אמירת תודה לא נעשית סתם כך, כי צריך. אמירת תודה נעשית מתוך הכרה בכל הטוב שנפל בחלקינו. אני משתדלת כל לילה לפני השינה להגיד תודה - כמובן שלפעמים אני שוכחת ולפעמים אני פשוט כל כך עייפה שאני נרדמת עוד לפני שהספקתי...
שמתי לב שכשאני אומרת תודה זה מנקה לי את הלב ומעניק לי פרופורציה רחבה יותר על החיים - כי גם כשאני כועסת, לדוגמא על חברה, אם אני מתעקשת ואומרת תודה שהיא בחיים שלי אני מצליחה להתבונן מבחוץ ולהבין שאפילו כשהיא מכעיסה אותי, אני עדיין אוהבת אותה, אני עדיין קשורה אליה, אני עדיין שמחה שהיא בחיי. 
אולי מאתגר יותר לומר תודה על הדברים המופשטים בחיים - דברים שהשגנו, שיעורים שלמדנו, הצלחות קטנות ורגעים קטנים של שמחה (ועצב). 

מאז שחזרנו לארץ כמובן שכולם שואלים אותי - אז מה הלאה?! 
ואכן, הייתה לי חצי שנה מדהימה של טיול מופלא שבה היה לי מספיק זמן להתבונן פנימה ולחשוב מה הולך איתי הלאה ומה נשאר מאחור; לאן אני מקדמת את עצמי, ואילו דברים כבר מיציתי.
כמו שאתם יודעים, העבודה בהדרכת ספורט וריקוד, שכשהתחלתי איתה אחרי הצבא חשבתי שתשמש כעבודה זמנית ותו לא, נותרת איתי עד היום - לא סתם, אלא באהבה גדולה. 
בשבוע שעבר קיבלתי את תעודת סיום התואר הראשון שלי בפסיכולוגיה וחינוך מיוחד. הטקס היה יותר ארוך ממרגש, אבל בהחלט היה כיף לדעת שסיימתי פרק חשוב בחיי, שמשפחתי וחבריי ואפילו מתאמניי גאים בי כל כך - ותודה לכם! 
לא היה לי קל ללמוד לתואר ראשון יחד עם העבודה האינטנסיבית, אבל כיוון שמלכתחילה ידעתי שפניי מועדות לשילוב כלשהו בין חינוך וטיפול לבין ספורט, ריקוד ותנועה - לא הרשיתי לעצמי לזנוח אף אחד מהקטבים הללו וניסיתי להשקיע גם בעבודה וגם בלמידה.

המקום הכי יפה בעולם
אגם פוקאקי - ניו זילנד
אי אפשר שלא לעצור ולהיות מאושרים במקום כזה...

בטיול קל היה לי להעריך את הטוב שנפל בחלקי - טיילתי בעולם עם בן-זוגי, הייתה לנו חצי שנה מדהימה שאפשרה לנו להעמיק את הזוגיות והחברות הטובה, פגשנו אנשים מקסימים, ראינו נופים מדהימים, חווינו תרבויות שונות, היינו בחופש אמיתי מהחיים היומיומיים. עם זאת, בטיול כל כך ארוך קל לקחת דברים כמובן מאליו. 
היום, כשאני בונה את עצמי מחדש במקום אחר, אני מנסה להעריך את השגרה ולא לקחת אותה כמובן מאליו. מתוך התפיסה הזו (ולא בגלל כל השאלות המציקות של "אז מה עכשיו?!") החלטתי להמשיך ללמוד - יוגה למורים לנשים בהריון, הנחיית קבוצות, שיווק.. כל מה שנוגע אליי, מכל כיוון. הכל כדי שיהיו עוד דברים טובים וחדשים להגיד עליהם תודה, ועוד סיבות להעריך את החיים הנפלאים שלי. 


לסיום, איך אפשר להשתמש באימון הגופני כדי לעזור לנו להתחזק נפשית?
תרגיל קצר ופשוט שמניסיוני מסייע להתבוננות פנימה - 'על הדרך' הוא גם מחזק את שרירי הרגליים (בייחוד ירכיים), מלמד על איסוף בטן ורצפת אגן, נעים לגב, מזרים דם אל הראש ועוד... 
שוכבים על הגב ומרימים רגליים אל השמיים ב-90 מעלות ומחזיקים רגליים למעלה. ידיים על הרצפה לצידי הגוף, רגליים ארוכות וחזקות (לא לוותר לירכיים!), עקבים לכיוון התקרה כדי לחזק את הארכת הרגליים. אם זה יותר מדי עבורכם, אפשר להשעין רגליים על קיר. זו תנוחה פחות אקטיבית ולכן פחות מחזקת שרירים, אבל ניתן להתחיל ממנה ובהדרגה להתקדם. תחזיקו כדקה.
מומלץ במיוחד למי שסובל מכאבי גב תחתון (הארכת השרירים האחוריים ברגליים מפחיתה מהלחץ היומיומי על הגב התחתון). 
הדקה הזו היא זמן מעולה לומר תודה! 

על סיומות, הפוגות והתחלות חדשות

היי לכולם! :-)
אני כותבת אחרי הפוגה ארוכה מכתיבה, מספורט ומהחיים בכלל.
לכל מי שלא מתעדכן במעלליי השוטפים, אז באוקטובר 2013 איתמר ואני ארזנו את כל החפצים שלנו, זרקנו הכל אצל ההורים, וטסנו לנו להתפנק בירח דבש ארוך במיוחד - חצי שנה. היינו בארה"ב, הוואי, ניו-זילנד, אוסטרליה, וקינחנו, איך לא, בתאילנד המדהימה.

כל הזמן שהיינו בחו"ל התגעגעתי לעבודה שלי. אנשים שפגשנו בדרך לא הבינו למה אנחנו בכלל מתגעגעים לארץ, ועוד להתגעגע לעבודה? הרעיון היה אבסורדי בעיניהם. אבל מבחינתי, העבודה שלי היא לא איזה עיסוק משעמם שאני עושה כדי להתפרנס ותו לא - אלא זו אחת האהבות הגדולות שלי, מה שתמיד משמח ומעודד אותי, שומר עלי בריאה, והכי חשוב - מסייע לי לעזור לאחרים לנהל אורח חיים בריא ושמח יותר (לפחות כך אני מאמינה). אני מאמינה בכל ליבי שמה שאני עושה הוא טוב לאחרים, טוב לעולם, וטוב כמובן גם לי... :-)

לקראת סוף הטיול המדהים שלנו הטרידה אותי המחשבה שאני אצטרך להתחיל הכל מחדש - אומנם אני מדריכה כבר 6 שנים והדרכתי בירושלים בתחילת דרכי, אבל אחרי שבניתי את עצמי בתל אביב, עכשיו להתחיל הכל מאפס בירושלים?
בחו"ל עוד הצלחתי לשים את המחשבות בצד, הרי השמש, הים והקניות בתאילנד לא ממש משאירים זמן למחשבות עמוקות... אבל ברגע שנחתנו בארץ נאלצתי בעל כורחי לנחות גם בעצמי - אין לנו דירה, אין לנו עבודה.. (רק שיזוף היה לנו).

הימים הראשונים היו מאתגרים עבורי - המשפחה והחברים פקדו עלי לנוח ולא להתחיל ישר לחשוב ולעבוד ואכן ניסיתי לקחת לעצמי כמה ימים להתאפס על החיים החדשים שלי בישראל. כל עניין המנוחה החזיק אצלי בערך 4 ימים. :-)
לאחר מכן, מתוך צורך פנימי, פשוט התחלתי לעשות מה שאני יודעת הכי טוב - לזוז. טלפונים, פגישות, פייסבוק, מיילים. והנה - חודש וחצי אחרי, כבר יש לי כמה קבוצות בבית זית ובמוצא עילית. 
אני יודעת שכל מי שייעץ לי לנוח רצה בטובתי - הרי נחתתי מחו"ל אחרי חצי שנה של חופש, ואולי מנוחה הייתה מאריכה את הטעם המתוק שנשאר בפה. אבל אין מה לעשות, אני מאמינה שכל אחד חייב להכיר את עצמ,  ואני מכירה את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שכשאני לא זזה אני קצת פחות שמחה.
ועכשיו, בכל פעם שאני הולכת ללמד, אני אסירת תודה על האפשרות לעסוק במשהו שמסב לי כל כך הרבה אושר; אני אסירת תודה על האפשרות להכיר אנשים חדשים ולשנות, גם אם באופן מזערי, את חייהם. 

אני כותבת לכם את כל זה כדי לעודד אתכם לזוז - כל אחד בקצב שלו, בזמן שלו, לאן שמתאים לו. אבל איכשהו, תנועו.
מנסיוני, בד"כ כאשר אנחנו עומדים במקום מה שמניע אותנו הוא הפחד משינויים, ואולי גם העצב על מה שנותר מאחור. אני יודעת שעבורי ההתקדמות אל תוך החיים החדשים שלי בבית זית משמעה סיום החיים שלי בת"א, סיום היחסים שלי עם המתאמנות המדהימות שלי בת"א וגבעתיים, פרידה מחברים קרובים שעכשיו יהיו פחות קרובים ועוד... עם זאת, אני יודעת שיש סיבה שאנחנו תמיד הולכים קדימה ולא אחורה. 


ההתקדמות שלנו היא לא תמיד קלה עבורנו, אבל היא בהחלט מניבה תוצאות, ויוצרת חשק להתקדם עוד ועוד... :-)

אז כרגע אני נשארת עם הלו"ז המצומצם שלי, אבל טוב לי והתכניות שלי רק גדלות עוד ועוד. ;-)

כל מי שרוצה לנסות שיעור מוזמן בכיף לאחת מהקבוצות שלי, כל הפרטים נמצאים באתר שלי:

וכמובן בפייסבוק - 'אלה הרט זומבה וכושר'.


שיהיה לכולנו חג שבועות שמח, תאכלו ותהנו המון מהחג האהוב עליי!!!

על עומס, גבולות ואתגרים

חודש יולי 2013 הוא ללא ספק החודש העמוס ביותר בחיי - סיום התואר הראשון, שזה אומר עבודות, מבחנים וסמינרים, העברת חוגי זומבה בקייטנות של ילדים בני 4-6, אירועי זומבה פרטיים וסדנאות, וכמובן השיעורים הרגילים שאני מעבירה. 

לא אחת הגעתי החודש לשיעורים ממוטטת מעייפות עם שרירים תפוסים ומה שהציל אותי היה האנרגיות שלכם, המתאמנים - תמיד באים בחיוך, מחבקים, שואלים מה נשמע ומחזקים.

מכל הדברים, אני הכי אוהבת לשמוע כמה אתם השקעתם בשביל לבוא לשיעור - עזבתם את הילדים, הקפצתם בייביסיטר ברגע האחרון, השארתם ילדה לשמור על אחיה הקטן, רצתם ישר ממבחן, באתם מהעבודה בלי לעבור בבית ועוד מיליון סיפורים קטנים על השקעה גדולה.

כשאני חושבת על איך אני עוברת את החודש העמוס הזה, אני שמה לב שסדרי העדיפויות משתנים - הדברים היומיומיים החשובים פחות מפנים את מקומם לדברים החשובים ביותר - כמו שאצלי ההתעמלות נשארת במקום גבוה - אני שמחה לראות שכך גם אצלכם. 

יותר חשוב מכך - אני לומדת עד כמה אנחנו מציבים לעצמנו גבולות, וחושבים שבלתי אפשרי לחצות אותם - בחודש הזה אני לומדת על עצמי שאני יכולה לעשות יותר ממה שאני חושבת, שאני חזקה יותר, גם נפשית וגם פיזית.

הלמידה הזו חשובה לכל אדם, אבל במיוחד למי שעובד על הגוף - אני בונה את האימונים כך שהם ידרשו מהמתאמנים לעלות רמה, לאתגר את עצמם - כי אחרת, מה הטעם?! נכון שהמטרה היא להתחזק פיזית, אבל אם אנחנו לא מתחזקים גם ברוח שלנו, בנפש, אז מה בעצם עשינו בזה?

בשיעורים שלי אין את המילה 'קשה', ומי שמעז להגיד אותה מקבל נזיפה ותיקון מיידי למילה 'אתגר'. מה שעומד מאחורי זה זו בדיוק ההנחה הזאת - אין משהו שאנחנו לא יכולים לעשות, יש משהו שפשוט עוד לא למדנו לעשות, עוד לא התפנינו לעשות, עוד לא הצלחנו לעשות, עוד לא האמנו שאנחנו יכולים לעשות.

החודש למדתי שלפעמים טוב לשים את עצמי במבחן - לראות ואז להאמין. 

תרגיל מומלץ - ברשומה הקודמת פרסמתי את תרגיל הפלאנק - אז לכל מי שרוצה לאתגר אותו מעט, נסו לעבור מהידיים לאמות לסירוגין, וכמובן להישאר דקה וחצי, לא פחות. המטרה היא לחזק את שרירי הבטן, הגב, הידיים, והכתפיים.

סרטון מומלץ - ממליצה לכולם לראות את הסרטון המדהים הזה על מתאמנת בת 86, שאפשר רק לקנא בה! 

http://safeshare.tv/w/cdaBSBkGKr

על יציבה, שיווי משקל, שרירי ליבה ואמון.

השבוע סוף סוף הייתי בים. למרות שאני מאוד אוהבת להתחרדן בשמש, מי שמכיר אותי יודע שאחרי כמה דקות אני נהיית חסרת מנוחה וחייבת לעשות פעילות כלשהי. איתמר מצא בשבילי משחק חדש - קרקס.

בתמונה זה נראה כאילו אני מתייצבת בקלות רבה על איתמר והוא זה שקורס. האמת היא שזה ההיפך מקל, וזו אני שקרסתי (שנייה אחרי התמונה). העמידה הזו דורשת שרירי ליבה (=יציבה) משני המשתתפים, בייחוד ממי שעומד למעלה. יש פה איזון מאוד עדין בין שיוויי המשקל שלנו, ועם כמה שמאתגר להחזיק במצב הזה - היה הרבה יותר מאתגר להגיע אליו.

כל מי שמתאמן אצלי בשיעורי העיצוב והחיזוק או באימונים אישיים כבר צריך לדעת מתוך שינה מהם שרירי הליבה, כי אני מדברת עליהם ללא הפסקה - אלו הם שכבות השרירים העמוקות ביותר בגוף, במרכזו - מדובר בעיקר בבטן, בגב וברצפת האגן. שרירים אלו תורמים ליציבה, מגנים על השלד ועל האיברים הפנימיים, מגנים עלינו מפציעות כמו כאבי גב כרוניים, אוסטיאופורוזיס, דליפות שתן ועוד רעות חולות שאנחנו לא מאחלים לעצמנו.

לצערי, ברוב סוגי האימונים לא עובדים על השרירים האלו - יש המון אנשים חזקים ושריריים שאין להם את היכולת לעמוד על רגל אחת ליותר משלוש שניות! חשוב מאוד להבין שבסופו של יום, היציבות שלנו היא זו שתורמת לבריאות שלנו יותר מכל הדברים האחרים - כוח, רזון וכו'.

כדי להגיע למצב המצולם לעיל, הייתי צריכה בשלב כלשהו להעביר את כל משקל הגוף שלי אל רגל אחת ולהרים את הרגל השנייה, בעודי נשענת לאחור וסומכת לגמרי על איזון שיוויי המשקל של שנינו. זה היה מאוד מאוד מאתגר, והצלחתי לעשות זאת רק פעם אחת מבלי ליפול על החול! (ותהיו בטוחים שהשרירים שלי תפוסים). מה שבטוח - נמשיך להתאמן!

בשיעורים ובאימונים האישיים שאני מעבירה פעמים רבות המתאמנים אומרים לי: "אני לא יכול", "אני לא בגילך!", "אני שמנה מדי בשביל להחזיק את משקל הגוף שלי" וכו' וכו'. אני יודעת שאלו לא תירוצים בשביל להתחמק מהתרגילים, אלא אתם באמת מאמינים בזה - אז אני מבקשת מכם לסמוך על איזון שיוויי המשקל בינינו ולדעת שאם אני מצפה מכם לעשות תרגיל כלשהו - אתם בוודאות מסוגלים לעשות אותו! אם לא היום, אז בשבוע הבא. :-)

*תרגיל מעולה לשרירי הליבה - פלאנק/סופר וומן - התייצבו על האמות/כפות הידיים ונתקו את הגוף מרצפה. כפות הידיים/האמות צריכות להיות במרחק כתפיים, הרגליים יכולות להיות בפיסוק קל על מנת להגן על הגב. בדקו שהגב ישר (מומלץ לעשות את התרגיל בפרופיל למראה) ושהכתפיים נמצאות בקו ישר מעל הידיים/מרפקים. הישארו עד שתרגישו שהלחץ מהבטן עובר אל הגב. נוחו בעובר לכמה שניות ועלו שוב. עשו זאת כמה פעמים קצרות או לחילופין פעמיים מאוד ארוכות (לא יותר מדקה וחצי בכל פעם).*

**להסברים נוספים או לתיאום אימון אישי, הרגישו בנוח לפנות אליי.**

סרטון מדהים! - ומי שאין לו סבלנות, תעבירו לדקה 2:00 ותראו משם... מומלץ!!!

על החיבור 'גוף ונפש' ועל 'נשים לגופן'

במסגרת עבודתי כמדריכה אני עוסקת הרבה בנושא דימוי גוף. אני רואה כיצד נשים רואות ומעריכות את עצמן, אני שומעת סיפורים (גם את של עצמי כמובן) - ורוב הזמן אני נעצבת.

 לפני כשנתיים נתקלתי בעמותת 'נשים לגופן' - עמותה שלא למטרות רווח ששמה לה למטרה לקדם בריאות נשים בישראל - אתר 'נשים לגופן', פייסבוק 'נשים לגופן'. ידעתי שמקומי איתן, וכך החל מסע השכנועים שלי לגרום להן לפגוש אותי. בסוף הן הסכימו ו'התקבלתי' לשורות העמותה.

אתמול, לכבוד יום האישה, ערכנו הפנינג 'גוף ונפש' בקאנטרי גבעתיים - סדנא הנוגעת לדימוי גוף, לאחר מכן ריקודי בטן ולבסוף קינחנו בזומבה. בהפנינג השתתפו קצת יותר מ-20 נשים, הצעירה ביותר בת 15 והמבוגרת ביותר בת 75.
אפילו שנכחתי במספר סדנאות מטעם העמותה, בנושאים שונים, בכל סדנא אני מופתעת מחדש עד כמה נשים מתחברות מהר - בן רגע כל הנוכחות מתחילות לקשקש, לצחוק על עצמן ועל אחרות, לפרגן, לבקר - ממש כמו חברות טובות. מה שמדהים הוא שהשיחה הפתוחה הזו נוגעת לנושאים הכי מורכבים וקשים - איך אנחנו רואות את עצמנו, מה אנחנו אוהבות ושונאות בגוף שלנו ועוד. נאמרו בסדנא דברים כואבים מאוד - נשים שדיברו על כך שהן סופרות קלוריות מאז שהן זוכרות את עצמן, או שהן מעולם לא מרגישות בנוח עם הגוף שלהן, או שמנסות דיאטות ללא הפסקה.

למרות זאת חזרתי הביתה עם תחושת שמחה וסיפוק, לא כמארגנת, אלא כמשתתפת - חשתי שעל אף שהבעיות שלנו עם הגוף לא יכולות להיפתר בשעתיים, כן התחלנו תהליך כלשהו - הבנה שגם אם לכל אחת מפריעים דברים בגוף שלה, לכולנו מפריע משהו. הסיפורים שלנו הם אמיתיים מאוד בעינינו, אבל עוזר לדעת שאחרות לא מבינות על מה אנחנו מדברות, ושגם להן, בתורן, יש את הסיפורים שלהן.

אני רוצה להודות לכל מי שסייע: קאנטרי גבעתיים (סמדר הדדי, איתמר שורק וסיגל ורדי), עמותת 'נשים לגופן' (דנה וינברג, טל תמיר ויעל שמיר) וכמובן לכל המשתתפות המדהימות!!! שמחתי להכיר את כל מי שלא הכרתי, שמחתי להכיר לעומק את מי שכבר הכרתי מהשיעורים, שמחתי על ששיתפתן והשתתפתן ואני מקווה שכמוני אתן לוקחות איתכן את תחושת ההזדהות והאחווה הנשית שנוצרה.
אשמח לשמוע מכל מי שהייתה מה היא חושבת ומרגישה, וכמובן אשמח לארגן עבורכן עוד אירועים כאלו!


לסיום, שיר מקסים (מתוך אחד מספרי פו הדב) שחברה שלחה לי:

"דוב, גם אם יעשה מאמצים גדולים, 

יוסיף להשמין ללא תרגילים.

הדובי שלנו קצר ושמנמן,

אך אל דאגה הוא מרגיש מצוין.

אם חששתם - טעיתם! הוא לא טרוד מזה,

שהוא כל כך רחוק מלהיות רזה.

למען האמת ההיפך הוא הנכון,

גאה הוא להיות נמוך וגם גוצון."

מאחלת לכולנו שגם אם לא תמיד, לפחות לפעמים, נרגיש טוב עם עצמנו בדיוק כמו פו הדב!

על מלכות יופי, בגדי ים והמלחמה הבלתי פוסקת עם הגוף

השבוע, לראשונה מאז גיל 8 בערך, קניתי לעצמי בגד ים שלם. לא קניתי אותו כי אני מרגישה לא בנוח עם הבטן או הגב, קניתי אותו כי כבר הרבה זמן אני חושבת לעצמי - מה הסיבה שמדי קיץ אני מאפשרת למיליוני זרים לראות את (כמעט) כל הגוף שלי?
הרי אני לא אסתובב ברחוב עם חזייה ותחתונים. אז למה בגד ים זה בסדר? כי ככה לימדו אותנו, שלגיטימי לגמרי לחשוף את כל הגוף שלנו כל עוד זה בבריכה או בים.

במקרה יצא שבדיוק באותו היום, התקיימה תחרות מלכת היופי בישראל. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה - איך תחרות כזו עדיין מתקיימת?! איך יכול להיות שבעולם כמו שלנו, שבו אחוזי הפרעות האכילה מרקיעים שחקים, שבו הדימוי העצמי של אנשים (לא רק של נשים) כל כך נמוך, איך יכול להיות שתחרות כזו עדיין מתקיימת?
איך זה הגיוני שעשרות נערות (והן כל כך צעירות!!!) יצעדו על במה ויפגינו לראווה את גופן?! רוב הזמן בלבוש מינימלי עד אפסי?!

אני מאמינה שהגוף שלנו הוא אישי, פרטי. אני מאמינה שמי שמציגה את הגוף שלה לראווה באופן כזה גורמת לעצמה נזק (כי היא הופכת את עצמה לאובייקט) ויותר מזה, גורמת נזק לחברה - התחרויות האלו, מעבר לזה שהן מציבות אידיאל יופי שאינו מציאותי, הן גם הופכות את החברה שלנו לכזו שמתבססת על מראה חיצוני.

לפני שנה בערך הגיע לידי סרטון אירוני על החברה שבה אנחנו חיים - תראו!!!!

ואיך זה קשור אלינו?
רוב הנשים והגברים שחיים בעולם האמיתי לא נראים כמו דוגמנים (ומהסרט אפשר להבין שגם הדוגמנים לא נראים כמו הדוגמנים שאנחנו רואים). אבל אנחנו כל הזמן מנסים. מנסים להיות זוהרים יותר, יפים יותר, חטובים יותר, רזים יותר והמלחמה הזו לא פוסקת. והיא בעיקר מתישה. וחסרת טעם.
אני בהחלט מאמינה שאנחנו צריכים כל הזמן לנסות למטב את עצמנו - כמו שאני תמיד מנסה ללמוד יותר כדי להיות יותר חכמה כך אני גם מתאמנת כדי להיות בריאה יותר, וכן, גם כדי להיראות טוב יותר.
החוכמה היא לעבוד עם מה שיש לנו - לנצל את מיטב המשאבים, המתנות, שקיבלנו בלידתנו. לא צריך להרוג את עצמנו כדי להיות משהו שאנחנו לא. זה פשוט מעייף וחסר סיכוי. יש אנשים שנולדו יותר חכמים, יש אנשים שנולדו יותר יפים, יש אנשים שנולדו יותר רגישים וכולי וכולי. ככל שיותר אנשים יבינו שיופי הוא רק תכונה, בדיוק כמו כל תכונה אנושית אחרת, כך החברה שלנו פחות תתבסס על אידיאלי יופי בכלל, ועל כאלו לא מציאותיים בפרט.


כתבה קצרצרה על מה קורה כשלוקחים את אידיאל היופי הלא מציאותי כמה צעדים רחוק מדי:

כפילת ברבי

לכבוד הקיץ שמתקרב אני מאחלת לכולכם שתרגישו קצת יותר טוב עם עצמכם, בין אם אתם בוחרים לחשוף יותר או פחות - תזכרו שהשומן בבטן, הצלוליטיס בירך, הצלקות השונות - אלו הם דברים שנולדתם איתם, שצברתם במשך החיים - דברים שהם אתם ולא אף אחד אחר!!!